האם נוכל לבצע רק תנועות רצוניות בלבד בלי תנועות נוספות, בלתי רצוניות, רפלקסיביות?

 





כדי לבדוק את השאלה הזו נעשה ניסוי מעשי פשוט.

נעמוד זקוף, ידיים ישרות למטה לצדי הגוף, נצמיד כפות הרגליים ונשים לב על המיקום המדייק של גזע הגוף שלנו במרחב. נבצע הטיה קלה של הגוף הישר קדימה, כך שהרגשת המשקל תתרכז בחלק הקדמי של כפות הרגליים ובאצבעות הרגליים. נתקדם עד לניקודה שהעקבים עוד מעט יעזבו את הרצפה אבל עדיין נוגעים בה.

עכשיו נרים את הידיים הישירות לגובה הכתף. נעשה את הניסוי שלוש פעמים - לאט, מהר ושוב לאט בלי

להרים את העקבים ונבחן מה קורה עם הגוף שלנו. אנחנו נראה שכתוצאה מהרמת הידיים בכל שלושת המקרים הגוף שלנו יטה אחורה כדי למנוע את נפילתו קדימה.
זו איננה תנועה רצונית והיא מתבצעת כתגובה אוטומטית כדי למנוע את נפילתנו קדימה. היא יכולה להיות
תנועה לא מודעת לחלוטין וברוב מוחלט של המקרים תנועות הסתגלותיות מסוג זה אכן אינן מודעות.
מה זה אומר? מה המסקנה מהניסוי שביצענו?
המסקנה הראשונה והחשובה היא שאין תנועות שהן רק רצוניות ורק מודעות. לכל תנועה רצונית ומודעת תמיד מצטרפות תנועות בלתי רצוניות או רפלקסיביות. למעשה תמיד מדובר בהפעלה של כל הגוף ולא של איברים בודדים.
מכלול השרירים שמפעיל את התנועה יוצר שרשרת שעוברת דרך גוף כולו. יש שמות שונים לשרשרת זו, הנפוצים ביותר הם "שרשרת קינטית" או "שרשרת מיו-פסציאלית". בשיטות שונות יש מספרים שונים של שרשראות כאלה בגוף. ב-ISAI ישנה רק שרשרת אחת והיא תלת-מימדית.

כאשר תנועה רצונית מסויימת איננה טבעית וישנה חסימה או בלוק בתנועה זו - כל השרשרת נתקעת על כל מרכיביה. "התקיעה" נלמדת בהדרגה גם ברמה של תנועות רפלקסיביות ולא מודעות ונעשית הטבע השני שלנו. כך מתפתחות יציבה גרועה, עקמת, הליכה לא טבעית, נשימה לא נכונה וכדומה.

כאשר זה קורה התנועות והפעילויות שלנו מתבצעות תמיד תוך "תקיעה" או חסימה, בדומה לדלת שמסתובבת בחריקות על הצירים החלודים.
כמו במקרה  של הדלת - כל התנועות שלנו נפגעות מכך. נפגעת קואורדינציה בין התנועות, נפגעת היכולת שלנו לבצע פעילויות יום-יומיות ופעילויות אחרות, מיוחדות יותר.
אנחנו מתחילים להרגיש בהדרגה את את חוסר הנוחות ומגבלות שונות. במקביל וכתוצאה מכך מתפתחים נזקים בריאותיים גופניים ונפשיים.

איך למנוע את כל זה? התשובה היא פשוטה מאוד - לחזור לתנועה טבעית!