הכל צפוי והרשות נתונה

סוגיית הבחירה החופשית, האחריות האישית על החלטות והמעשים מצד אחד וחיים בעולם בו האלוקים יודע הכל והכל צפוי מראש על ידו מצד שני – זו היא סתירה שלכאורה איננה ניתנת לפתרון.

רמב"ם פתר את הבעיה בטענה שאנו, בני אדם, איננו יכולים להבין את דרכי השם. אני מציע דרך אחרת. לצורך כך אני מציע מודל מסויים של העולם. 

נניח שאני נמצא לבד בעולם כולו ולא קיימת שום ישות ושום כוח מלבדי. למעשה אני הוא העולם. לא קיימת שום השפעה אחרת חוץ מהרצון שלי. אז כמובן – הכל צפוי ואין לי רשות מאף אחד אחר, כי אין אף אחד אחר. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה ואני יודע מה אני מתכוון לעשות ומה התוצאה הצפויה.

נניח עכשיו שקיים יצור כל שהוא מעלי, יצור אחד בלבד בנוסף אלי שהוא עליון בהתיחס אלי, ונניח שיש לי חופש בחירה (הרשות מהיצור שמעלי). אזי המצב הוא שהרשות נתונה לי והיצור שהוא מעלי לא יכול לצפות הכל. ליצור זה, שהוא עליון יחסית אלי, יש חלק שהוא לא צפוי (שם יש לי רשות ויש לי יכולת לצפות) וחלק שאכן צפוי (שם אין לי רשות ואין לי יכולת לצפות).  מצבי אז דומה למצבו של נוסע ברכבת, שיש לו חופש בחירה בתוך הרכבת הנוסעת ורק בתוך הרכבת. בכל השאר הוא לא שולט לחלוטין.

כאשר מדובר לא רק ביצור אחד מעל האדם אלא בשכבות פרקטליות (*) של יצורים – הכמות היחסית של הלא צפוי שהוא נתון לרשותי, הולכת ויורדת, היא נעשית קטנה יותר ויותר באופן יחסי. לכן היא שואפת לאפס (לכן ה-limit  שלה הוא אפס). זאת אומרת כי אין מצב בכל נקודה ונקודה על הציר של הרצף של היצורים שהכל צפוי כי יש להם את החופש הבכירה ברשות מהיצורים העליונים האחרים שמעליהם וברגע שנתונה הרשות לא הכל צפוי. אבל כאשר "האני" מתקדם למעלה יותר ויותר דרך אין ספור שכבות – הכמות הזו של הלא צפוי לכל יצור בנפרד נעשית קטנה יותר ויותר באופן יחסי. במילים אחרות - השיכבה של הלא צפוי נעשית דקה באופן יחסי יותר ויותר, ה-limit  שלה הוא למעשה אפס.

כיוון שאלוקים הוא אין סופי אזי הוא מתואר על ידי ה- limit.  הכמות של הלא צפוי אצלו היא אפסית, אצלו הכל צפוי והרשות היא אפסית. יחד עם זאת הרשות נתונה לי. כך גם אצל כל היצורים העליונים.

זה ההסבר של הביטוי "הכל צפוי והרשות נתונה". זה למעשה ההסבר לחופש הבחירה שיש לנו, לבני אדם, כאשר אנחנו יחד עם זאת בעת ובעונה אחת חלק ממה שהוא בלתי סופי, בלתי נתפס שהכל צפוי בשביל המכלול הבלתי סופי כולו, שאנחנו קוראים לו אלוקים או טבע. אבל הוא כישות בעצם לא קיים, הוא מוגדר רק בתודעה שלנו. בפועל מדובר ברצף של אין סוף יצורים ועולמות ולכן לא ניתן לתת לו הגדרה סופית.

כנ"ל – אם אנחנו נכנסים פנימה, לאותם הגופונים או אותם היצורים שמרכיבים אותנו. גם שם ההסבר הזה תופס.

לכן יש רצף אחד שהוא בלתי סופי, גם למעלה וגם למטה והאדם נמצא בו באמצע . יחד עם האדם, כל יצור ברצף, יצור עליון ויצור תחתון, תמיד נמצא באמצע הציר. הרצף הזה שלא מתחיל ולא נגמר – הוא האלוקים, שמתקיים בהתקיימות של היצורים והעולמות המרכיבים אותו. לגבי כולם, בכל שלב ושלב, ניתן לומר – הכל צפוי והרשות נתונה. אצל אדם, כמו גם אצל כל יצור אחר לאורך הציר, ישנם גם צפוי וגם רשות. לגבי האלוקים הרי הכל הצפוי ואין רשות. יחד עם זאת הוא תלוי במיצוי הרשות של אין ספור יצורים שמתחתיו.

בעולם שתיארתי הטענה ושלילתה הופכים לערכים יחסיים ולא מנוגדים.

בהסבר זה האמירה "אדם נברא בצלם אלוקים" מקבלת משמעות שונה וממשית. האחידות והדמיון בצלם ובתכונות אחרות בין כל תושבי העולם שתיארתי חודרים בכל. הכל נעשה אחיד כשההבדל היחידי הוא בפרופורציה, בעוצמת ביטוי התכונות.

במכלול הפרקטלי והאין סופי שהוא הטבע או האלוקים אנחנו, בני אדם, כמו טיפות המיים בהם משתקפים אין ספור עלמות באין ספור עולמות כשאותו הסדר הפנימי בכולם. זה המודל הפרקטלי של העולם ושל האלוקים.

 *    פרקטל – סטרוקטורה או מבנה שבנוי ממבנים דומים לו. דוגמאות של פרקטל – עצים, נהרות, כלי    דם, דיונות של חול, גלקסיות בחלל ועוד. פרקל יכול להיות לא רק מבנה, גם תנועות שבנויות מתנועות דומות להן הם תנועות פרקטליות.  דוגמה מצויינת של תנועה פרקטלית – גלי ים. גם תנועה אנושית טבעית היא פרקטלית. במערכות גדולות תנועת הגלסיות היא תנועה פרקטלית.